בימ"ש השלום רשאי לדון בסעד של צו הריסה, הטפל לסעד המבוקש שעניינו פינוי וסילוק יד

1.        בפניי בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הרכב כבוד השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי, ב' ארבל) בתיק ע"א 1136/07 אשר בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט א' קולה) בת.א. 5372/05.

הרקע העובדתי

2.        המשיבה 1, הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה (להלן: המשיבה 1), הינה בעלת נכס המיועד לשימור בעיר נצרת (חלקה 27 בגוש 16513, להלן: הנכס). המבקשים בבקשה שלפניי הינם בני משפחה אחת, משפחת קנאזע (להלן: המבקשים), המחזיקים בנכס בשכירות מוגנת ומפעילים בו טחנת קמח וחנות.

           "גלגולה הראשון" של הבקשה שלפניי הוא בתביעתה של המשיבה 1 אשר הוגשה ביום 13.9.2005 בבית משפט השלום בנצרת כנגד המבקשים וכן כנגד המשיבה 2, היא הועדה המקומית לתכנון ובניה בנצרת (להלן: המשיבה 2). במסגרת התביעה עתרה המשיבה 1 להורות למבקשים (או לחילופין למשיבה 2) להרוס סככה אותה הקימו המבקשים בנכס ללא רשותה (להלן: הסככה), ללא היתר כדין ותוך הפרת הוראות הסכם השכירות שביניהם. עוד ביקשה המשיבה 1 להורות על סילוק ידם של המבקשים מן הנכס לפי הוראת סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972.

           המבקשים, מצדם, טענו כי התביעה הוגשה מ"מניעים זרים" וכי לסככה, אשר הייתה קיימת במקום מימים ימימה, רק נערך שיפוץ וזאת בהסכמת הבעלים הקודמים של הנכס. עוד נטען, כי חוזה השכירות אינו מונע מהם להקים את הסככה. לעניין צו ההריסה המבוקש, נטען כי מתן סעד זה אינו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום.

3.        בפסק דין שניתן ביום 12.4.2007 קיבל בית משפט השלום בנצרת את תביעת המשיבה 1 באופן חלקי, כך שנמחקה התביעה כנגד המשיבה 2, נדחתה התביעה לסילוק ופינוי המבקשים; ואולם ניתן צו הריסה המורה למבקשים "להרוס את הסככה הבנויה לאורך קירו המזרחי של המושכר" (פסקה 46 לפסק הדין). טעמיו של בית משפט השלום במתן צו ההריסה האמור היו, בין היתר, קביעתו העובדתית כי הסככה הוקמה לאחר שנת 2003 ומסקנתו כי "לאור מגמת הפסיקה האחרונה, קמה הסמכות לבית משפט השלום ליתן, במקרים מסוימים, גם סעד של הריסה" (פסקה 31 לפסק הדין). עוד נקבע כי הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית, ככל שהיא מתייחסת לצו ההריסה כנגד המבקשים, לא הועלתה אלא בשלב מאוחר של ההליך (בשלב הסיכומים), להבדיל מטענה דומה שהועלתה ביחס למשיבה 2 בשלב מוקדם יותר. לעניין התביעה לסילוק ידם של המבקשים, קבע בית משפט השלום כי למרות שהמבקשים הפרו את תנאי השכירות, הרי שאין בחוזה השכירות תנאי המקנה למשיבה 1 זכות לתבוע את פינוי המבקשים.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.        ביום 3.6.2007 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת וכשלושה חודשים לאחר מכן פנו לבית משפט השלום בבקשה לעכב את ביצוע פסק דינו. ביום 18.7.2007 נענה בית המשפט השלום בנצרת (החלטת כב' השופט א' קולה) לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וזאת בתנאי שהמבקשים יפקידו ערבות בנקאית בסכום של 20,000 ש"ח. המבקשים, אשר השיגו על דרישת הערבות שנקבעה, פנו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי בנצרת. בקשתם זו נתקבלה (החלטת כב' השופט ד' צרפתי מיום 15.10.2007), אולם באותם התנאים שקבע בית משפט השלום, דהיינו - בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסכום האמור.

5.        ביום 12.11.2007 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת את ערעורם של המבקשים ופסק כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך של 10,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, קרי, הממצא לפיו המבקשים הקימו את הסככה בשנים האחרונות וזאת בניגוד להסכם השכירות וללא קבלת היתר כדין.

           כן נדחתה טענת המבקשים בדבר היעדר סמכות עניינית של בית המשפט השלום ליתן סעד של הריסה, זאת נוכח עמדתו של בית המשפט המחוזי כי הן מבחינה משפטית והן בהתייחס לנסיבות המקרה, מוסמך בית משפט השלום להורות על הריסת הסככה. למסקנה זו הגיע בית המשפט המחוזי משני נימוקים עיקריים: הנימוק הראשון הוא, כי בבסיס התביעה עומדת המחלוקת על סוגיית זכות השימוש בנכס מכוח היות המבקשים דיירים מוגנים ועל כן סעד ההריסה שנתבקש נלווה לסעד הפינוי שנתבע (עמ' 13 לפסק הדין). הנימוק השני הוא, כי לאור ההלכות האחרונות והפסיקה שיצאו מבית המשפט העליון, הרי יש לראות גם את בית המשפט השלום כמוסמך ליתן סעד של הריסה (פסקאות 15 ו- 16 לפסק הדין).

6.        לאחר דחיית ערעורם פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 15.1.2008 נדחתה בקשתם (על ידי הרכב כבוד השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי, ע' עיילבוני). ביום 23.12.2007 הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפניי וכן ביום 6.2.2008 בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שלפנינו. ביום 10.2.2008 הורה כבוד השופט י' אלון על עיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. בנוסף, נתבקשה תגובת המשיבה 1 לבקשת רשות הערעור.

טענות הצדדים

7.        המבקשים סבורים כי בקשתם מעלה סוגיות בעלות חשיבות משפטית וציבורית אשר מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. המבקשים שבים וחוזרים על טענותיהם כי בית משפט השלום שגה בקובעו כי בסמכותו ליתן סעד של הריסה. לשיטתם, חרגו הערכאות דלמטה מסמכותן בכך שהכריזו על "בטלות ההלכה" הקובעת כי בית המשפט המחוזי בלבד הוא המוסמך להורות על סעד של הריסת חלק ממבנה.

           באופן דומה, נטען כי סטיית הערכאות הקודמות מההלכה לפיה טענה בדבר היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של הדיון, מהווה חריגה מסמכות. בהקשר זה, נטען כי הקביעה שהמבקשים לא העלו את טענתם בדבר היעדר סמכות עניינית בתחילת הדיונים, הינה שגויה, ואף אם אכן נכונה היא הרי "לא קיימת הצדקה לחרוג מההלכה המושרשת לפיה, טענת היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל עת". 

           לטענת המבקשים, בית המשפט קמא טעה גם כאשר פירש את סעד הפינוי כסעד העיקרי אליו נלוותה הבקשה לצו ההריסה ובכך שפירש את חוזה השכירות באופן האוסר על המבקשים לבצע במושכר שינויים מסוימים. עוד נטען, כי היה על הערכאות הקודמות לבחון את טענתם באשר ל"מניעים זרים" בהגשת התביעה וחוסר תום לב מצד המשיבה 1, אשר התבטאו בניסיונה של המשיבה 1 להביא לסילוקם מן הנכס בדרכים שונות, לרבות ההליך דנן. לבסוף, עותרים המבקשים כי בקשת רשות הערעור תידון כערעור וכי הערעור יתקבל במובן זה שיתבטל צו ההריסה שניתן ביחס לסככה.

8.        המשיבה 1 סומכת ידיה על פסקי הדין של הערכאות הקודמות וסבורה כי דין הבקשה להידחות. לגישתה, פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים אשר אין הצדקה כי בית משפט זה יתערב בהם. עוד טוענת המשיבה 1, כי בקשת רשות הערעור הוגשה בחוסר תום לב ומבוססת על טענות מסולפות. לגופו של עניין, נטען שהסעד העיקרי בתביעה היה זה של פינוי וסילוק ידם של המבקשים וכי גם אם ניתן לקבל את הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית - דבר שהוכחש - העלאתה בשלב הסיכומים מהווה חוסר תום לב.

דיון והכרעה